החלטה בתיק בש"פ 1842/11

           ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 14.2.11 (כב' השופט דב מגד), במ"ת 9650-11-10 בגדרה הורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים.

1.        כנגד העוררים, שני אחים, הוגש ביום 4.11.10 כתב אישום לבית משפט השלום בתל אביב-יפו בו יוחסו להם עבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק) ועבירה של החזקת סכין לפי סעיף 186(א) לחוק.

           על פי הנטען בכתב האישום, ביום 22.10.10 שהו העוררים במועדון "פלורנטין" בדימונה, בעת ששהה שם גם אלירן בסט (להלן: המתלונן), עמו היה לעוררים סכסוך קודם. במהלך הערב פרצה במועדון קטטה רבת משתתפים. בשלב כלשהו, התקרבו העוררים אל המתלונן כשכל אחד מהם נושא על גופו סכין, ובצוותא חדא דקרו את המתלונן מספר פעמים. לאחר מכן נמלטו העוררים מן המקום בהותירם את המתלונן מדמם בזירת האירוע. כתוצאה מהדקירות נגרמו למתלונן פצעי חתך ודקירה במצחו, בבטנו, בגב התחתון, בכתף ובמרפק, אובחן פגם בסרעפת והוכנס נקז לחזה הימני.

2.        בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרם של העוררים עד תום ההליכים לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). בהחלטתו מיום 22.11.10 קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה והורה על קבלת תסקיר שירות מבחן. משנמנע שירות המבחן ליתן המלצה, הורה בית המשפט בהחלטתו מיום 9.12.10 על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים.

3.        על החלטה זו הגישו העוררים ערר לבית משפט זה. לאור טענת העוררים כי חלק מחומר החקירה (דיסקים שהועתקו מתוך מצלמת האבטחה של המועדון) מצוי בידי המשטרה ולא נמסר לעוררים, הורה כב' השופט פוגלמן להחזיר את הדיון לבית משפט קמא (בש"פ 144/11).

           בהחלטתו מיום 14.2.11 קבע בית משפט קמא כי משנתברר כי אין בדיסק שהועתק ממצלמת האבטחה דבר, עומדת על כנה הקביעה לגבי קיומן של ראיות לכאורה. טענת העוררים למחדל חקירתי מקומה בתיק העיקרי, ואין בה כדי להביא לכרסום בעוצמת הראיות. לאור זאת, חזר בית המשפט על החלטתו מיום 9.12.10 והותיר את העוררים במעצר עד תום ההליכים.

4.        על כך נסב הערר שבפניי.

           העוררים טענו כי אין בחומר הראיות כדי לעמוד ברף הנדרש של ראיות לכאורה, ואין בהתנהלותם של העוררים לאחר האירוע, כפי שיפורט להלן, כדי למלא את החלל בראיות התביעה.

5.        טרם אדרש לגופה של טענה, אקדים ואעיר כי מקום בו מעלה ההגנה טענה כי  חומר החקירה אינו עומד ברף של ראיות לכאורה, הדבר מצריך את בית המשפט הדן בבקשה למעצר עד תום ההליכים, "לצלול" לעומקן של ראיות. כך בערכאה הדיונית וכך גם בערכאת הערעור (למיצער, בערכאת הערעור הראשונה שם נבחן חומר הראיות DE NOVO). מאחר שבהליך הפלילי אין בידי בית המשפט כלים של ממש לייעול הדיון, נקל להגנה להעלות טענה נוסח "אין ראיות לכאורה", שהרי לנאשם אין מה להפסיד, ולכל היותר הטענה תידחה. דא עקא, שהטענה מצריכה את בית המשפט  להיכנס לפני ולפנים של חומר הראיות, על מנת לבחון שמא יש ממש בטענה, וכל העוסק במלאכה יודע כי בחינת חומר הראיות לעומקן מצריכה תועפות של זמן שיפוטי יקר.

           המקרה שבפנינו מדגים, לטעמי, את הקלות הבלתי נסבלת של העלאת טענה להיעדר ראיות לכאורה.

6.        החומר שנאסף בתיק החקירה כנגד העוררים כולל, בין היתר, את הראיות הבאות:

           א.      אין חולק כי העוררים היו במועדון או בסביבתו בעת האירוע.

           ב.      חוקרי המשטרה ניגשו לבית החולים כדי לגבות את עדותו של המתלונן, כשהם מצויידים במכשיר הקלטה. החוקרים נגשו תחילה לאמו של המתלונן שמסרה כי בנה סיפר לה ש"מאור ונתי" דקרו אותו, ולשאלה מה שמות המשפחה שלהם השיבה "לא יודעת...אני יודעת מאור ונתי זה מה שאני יודעת על השמות שלהם".  בהמשך אמרה לשוטרים "אבל אתם יודעים מי זה...זה מאור ונתי ואבא שלו היה שמה ולא עשה כלום".

           ג.      לאחר מכן פנו החוקרים למתלונן. בתחילת השיחה המתלונן מסרב לספר מי דקר אותו, אך לאחר שהשוטרים אומרים לו כי מי שדקר אותו נמצא בבריחה ו"יש לנו ידיעות שהולך להיות המשך גם במעצר שלכם וגם במעצר שלהם..." המתלונן מתרצה ונוקב בשמם המלא של העוררים, מספר כי השניים היו מצויידים בסכינים, כי דקרו אותו בתוך המועדון וכי שניהם ספגו ממנו מכות ונפצעו. במהלך השיחה, כאשר החוקרים שואלים אותו מה יהיה אם העוררים יטענו שהוא היכה אותם והם התגוננו, משיב המתלונן לפי תומו "אבל אמרת יש מצלמות".  

           הסניגור המלומד טען כי השיחה "בעייתית, מגמתית ומזוהמת" וכי השוטרים "שתלו" אצל המתלונן את שמותיהם של העוררים. ברם, לשאלת בית המשפט, אישר הסניגור כי אין טענה שההקלטה "בושלה" או שהשיחה עם המתלונן לא הוקלטה בשלמותה. לכן, נפלא מהבנתי הכיצד יכול היה המתלונן לנחש למי השוטרים מתכוונים, אלא אם נוצר קשר טלפתי בין החוקרים למתלונן. מכל מקום, דומני כי דווקא סירובו של המתלונן לנקוב בתחילת השיחה בשמם של העוררים, סירובו למסור עדות, וסברתו כי האירוע הונצח במצלמות האבטחה - כל אלה מעידים לכאורה על מהימנות הדברים.

           גם טענת הסניגור כי לא בוצע מסדר זיהוי אין בה ממש, שהרי המתלונן מכיר את העוררים ואף נקב בשמו של דודם, אחד בשם משה.

           ד.      בהמשך חזרו השוטרים ושוחחו עם אמו של המתלונן, שהפעם נקבה בשמם המלא של העוררים.

           ה.      עד בשם נחמיה ברקו, מתנדב במשטרה, סיפר כי היה מחוץ למועדון, שמע צעקות בוקעות מהמועדון והבחין כי אחד המאבטחים רץ פנימה. בהמשך, הבחין בשתי חבורות שיצאו מהמועדון, האחת שעליה נמנה המתלונן והשניה עליה נמנו המשיבים.

           ו.      הודעת הפראמדיק ולפיה בתאריך 22.10.10 בשעה 03:00 לערך הגיעו המשיבים לחדר המיון הקדמי בדימונה, כשחתכים עמוקים ומדממים בידיהם. השניים סירבו להזדהות, טענו שאין בידם תעודות זהות ואינם זוכרים את מספר תעודת הזהות שלהם בעל פה. הפראמדיק חשד כי המדובר בפצעי דקירה והציע למשיבים להתפנות לקבלת טיפול רפואי בבית החולים, אך המשיבים סירבו וטענו כי החתכים נגרמו להם מבקבוק בירה.